ביום ראשון בבוקר יצאה חבורת החסידים בחזרה מצ´רנוביל לבתיהם. הם היו שרויים
בהתרוממות-רוח מיוחדת לאחר השבת שעשו בצל רבם, הצדיק רבי מרדכי מצ´רנוביל.
לקראת אותה שבת הגיע לחצר הרבי קהל חסידים רב במיוחד. עובדה זו עצמה הפכה את השבת
למיוחדת ומרוממת, וככל הנראה גם על הרבי השרה הקהל הגדול תחושת עונג ורחבות מיוחדת.
כל אותה שבת לא פסק פיו של הרבי מאמירת דברי תורה, שהנוכחים בלעו בצמא. נוסף על כך
נהג בחסידיו מידה יתרה של קירוב-דעת והסברת-פנים. בדרכם חזרה שיננו החסידים שוב
ושוב את הדברים ששמעו ואת החוויות הרוחניות שחוו. לבסוף נמנו וגמרו, כי שבת כזאת לא
חוו מימיהם.
באותה עגלה נסע גם סוחר פשוט ועם-הארץ, שהתגורר אף הוא באותו כפר. בכל פעם שביטאו
את התפעלותם ממאורעות השבת, הניד היהודי בראשו לאות אישור. "אכן, שבת שכזאת לא
זכורה לי מעודי", החרה-החזיק אחריהם.
בתחילה התעלמו החסידים מדבריו של הסוחר ואף הבליעו חיוך של בוז בזווית הפה. אחר-כך
השתוממו לנוכח התפעלותו הבלתי-מובנת ואף חשדו כי היא מעושה. אולם כששב עוד ועוד על
דבריו, התעוררה סקרנותם וניסו לתהות על פשרה. "מה מצאת בשבת זו שלא מצאת בשבתות
קודמות?", שאלוהו.
הסוחר הפשוט החל לספר:
"במוצאי-השבת, כשבאתי ליטול ברכת פרידה מהרבי, התעניין בסדר-יומי. סיפרתי לו שאני
משכים קום מדי בוקר ויוצא אל הכפר הסמוך, כדי לקנות שם סחורה מהאיכרים. כשאני מסיים
את עסקיי, אני שב לביתי, מברך ברכות השחר ומתפלל.
"אמר לי הרבי: ´לא טוב הדבר, שאתה מקדים את עסקיך לתפילתך´.
השבתי, כי האיכרים
משכימים לצאת לשדותיהם, ואם אתעכב להתפלל, לא אמצא אצל מי לקנות סחורה!
"הרבי האזין ברוב קשב לדבריי וכבר הייתי בטוח ששכנעתי אותו בצדקתי. הוא הרהר רגע
ואז אמר לי שברצונו לספר לי מעשה שהיה.
"וזה המעשה: אברך אחד היה סמוך לאחר נישואיו על שולחן חותנו. משפחתו גדלה והגיעה
העת לצאת ולמצוא פרנסה כלשהי. נפרד האברך ממשפחתו ונדד למרחקים. נעשה מלמד בכפרים,
חסך פרוטה לפרוטה וכעבור שלוש שנים החליט לשוב לעירו וצרור כספו בידו. זה היה סכום
נאה להתחיל לסחור בו: תריסר צרורות של מטבעות זהב, וכן מטבע אחד של נחושת.
"ביום שישי אחר חצות היום הגיע לכפר אחד, לא רחוק מעירו. השבת עמדה להיכנס ולא היה
סיפק בידיו להגיע אל ביתו. הוא נאלץ לעשות את השבת באכסניה שבכפר. הבעיה הייתה, מה
יעשה בכספו. לשאתו עמו בכיסו - אינו יכול, שהרי מוקצה הוא בשבת. להניחו באמתחתו סתם
כך, חשש שמא ייגנב. להפקידו בידי בעל האכסניה - מי יודע אם איש ישר-דרך הוא...
"השבת כבר עמדה בפתח והיה עליו להחליט. מכיוון שהיה אברך ירא-שמים, לא נותרה לו כל
ברירה אלא להפקיד את הצרור היקר בידי בעל האכסניה. הוא עשה זאת בלב נוקף, וכל השבת
התהלך חרד ודואג - האם כספו יוחזר לו בצאת השבת או לא.
"השבת יצאה, בעל האכסניה הבדיל על הכוס, ניגש לארונו והושיט לאברך את תריסר צרורות
המטבעות. אבן כבדה נגולה מעל ליבו. הוא ספר את הצרורות, ואכן, שנים- עשר הם, אחד לא
נעדר. אז החל למשש את הצרורות, בזה אחר זה. ´מה אתה מחפש?´, שאל האכסנאי. ´באחד
הצרורות הנחתי אגורת נחושת קטנה, ואני רוצה להיווכח שגם מטבע זה הוחזר לי´, השיב
האברך...
"בזאת סיים הרבי את סיפורו. בחדר השתררה שתיקה ארוכה. הבנתי שהוא מנסה לרמוז לי
דבר-מה, אך איזה דבר לא ידעתי. הרבי נתן בי מבט מחוייך ואמר: בוא וראה כמה גדולה
סכלותו של אותו אברך, שגם בראותו כי כל צרורות הזהב הושבו לו במלואם - הוסיף לחשוד
בבעל-הבית שמא גנב ממנו מטבע נחושת פעוט...
"חייכתי. הרבי נתן בי מבט ממושך ואמר: ראה, אף אתה נוהג כאותו אברך שוטה. בכל לילה
אתה מפקיד ביד הקב"ה את נשמתך היקרה לך מכול, ושוכב לישון כפגר מובס. והנה אתה קם
בבוקר ורואה שהקב"ה נאמן בפיקדונו והחזיר לך את צרור הזהב - את נשמתך. ואיך לא
תאמין שיזמן לך את פרנסתך - הלוא היא מטבע הנחושת - גם אם תתפנה אליה רק לאחר
התפילה?!...
"את הדברים האלה אמר לי הרבי והחלטתי החלטה נחושה שלא לצאת עוד לעסקיי קודם
שאתפלל", סיים היהודי הפשוט.
נענו החסידים ואמרו: "אכן, הרווח שלך משבת זו עולה עשרת מונים על הרווח שלנו!".
מקור: אתר "צופר"
0 Comments
Leave a Reply. |
Archives
October 2009
Categories
All
|